בעבר, בין היתר בשל מגבלות טכניות, בכתיבה אקדמית נהגו להפריד בין שיטת הכתיבה של מקורות בשפות כגון צרפתית וגרמנית, שבהן הפריטים הובאו בשפת המקור, למשל כך:

Rudolf Stammler, Wirtschaft und Recht: nach der materialistische Geschictauffassung, Veit, Leipzig 1914 (C 1894).

ובין שפות שתועתקו תעתוק פונטי – כגון ערבית לאותיות עבריות ורוסית ויוונית לאותיות לטיניות – למשל כך:

עאדל מנאע, אעיאן פלסטין פי אואח'ר אל-עהד אל-עות'מאני, מאססת אל-דראסאת אל-פלסטיניה, ביירות 1997.

Viktoria Levitina, "Prilozhenie 2: 'Ladno'", v: I evrei – Moya Krov, Izdatelstvo "Vozdushnyi Transport", Moskva 1991, str. 241-271

בשתי צורות הכתיבה (שפת המקור בלבד ותעתוק פונטי)  – שמפעם לפעם אני עדיין נתקלת בהן – יש מידה של התנשאות:

כתיבה של טקסט ללא תרגום מעבירה את המסר שלו היה הקורא בן תרבות, מן הסתם היה יודע לקרוא ומבין. אינו בקי בצרפתית, בגרמנית או בספרדית? זה עונשם של הבורים. גישה זו הייתה מקובלת באירופה, ויחד עם הפרופסורים שייסדו בארץ את מדעי הרוח והחברה הגיעה גם לכאן. אבל העולם השתנה, וכיום רבים מהקוראים, גם המשכילים שבהם, אינם יודעים בהכרח שפה נוספת פרט לאנגלית, ולכן הבאתם של פריטי מקורות כאלה מעוררת אי-נוחות – נכון שאינני יכולה לקרוא את המקור, אבל אשמח לדעת במה החיבור הזה עוסק…

כתיבת מקור רק בתעתיק פונטי כבר חוטאת בהתנשאות פעמיים: הראשונה דומה לקודמת – אם איני דוברת ערבית או רוסית, גם תעתיק פונטי לא ילמד אותי במה עוסק החיבור; אבל השנייה כבר מטילה ספק במוטיבציה שלי כאשת ספר שדוברת את השפה – שכן אם אני יודעת ערבית או רוסית, מדוע להניח שאיני יודעת לקרוא? ואם אני יודעת לקרוא, מדוע להניח שלא ייתכן שארצה לחפש את המקור בספרייה או ברשת? ובכלל, מה אמור הקורא הבקי לעשות בטקסט בתעתיק? לתרגם אותו חזרה לערבית בתקווה שאכן תעתק נכון את שם החיבור או שם המחבר? Leshem ma col habalagan haze?

כיום, הודות להתפתחות הטכנולוגית אפשר לשלב בנוחות פונטים מכמה שפות, וכך להקל על הקורא פעמיים: גם להביא את פרטי הטקסט בשפת המקור – ערבית, רוסית, יוונית או גרמנית, לנוחות הנובר בארכיונים ובספריות; וגם לתרגם אותו לעברית לנוחות הקורא:

למשל:

Rudolf Stammler, Wirtschaft und Recht nach der materialistische Geschichtauffassung, Veit, Leipzig 1914 (C 1894) (רודולף שטמלר, כלכלה ומשפט לפי תפיסת ההיסטוריה המטריאליסטית, לייפציג 1914)

عادل مناع، اعيان فلسطين في أواخر العهد العثماني، مؤسسة الدراسات الفلسطينية، بيروت 1997 (עאדל מנאע, נכבדי פלסטין לקראת שלהי השלטון העות'מאני, ביירות 1997)

כמה הוצאות כבר נוהגות כך שנים אחדות לנוחות כולם – פרט אולי לנוחותם של העורכים והמגיהים. קשה להגיה טקסט בשפה זרה, ואכן הסבירות לשיבושים עולה. אבל האם בתעתיק אין חשש לשיבושים? 

תעתוק זו שיטה נפלאה ללימוד של שפה מדוברת. כבודה במקומה מונח. אבל כשעוסקים בטקסטים כתובים, חשוב להביאם ככתבם וכלשונם ובלוויית תרגום לקורא העברי. הגיע הזמן שגם המוסדות השמרניים ביותר ינערו את הסדינים ואת המוסכמות ויגדירו את הכללים מחדש. זה יפה, זה קל, זה ידידותי לכולם, וזה מכבד – את השפות, את דובריהן וגם את אלה שאינם דוברים אותן.

והעיקרון בקיצור

כל פרסום יש להביא בשפת המקור על בסיס ההנחה שמי שיחפש אותו – יחפש אותו בשפה זו. כך ערבית יש לכתוב בערבית, רוסית ברוסית, ויוונית ביוונית. עם זה, מכיוון שההנחה היא שכל הלשונות, חוץ מאנגלית, אינן לשונות שגורות, יש לתרגם את הטקסט לעברית כדי שהקורא העברי ידע במה מדובר. על שם ההוצאה אפשר לוותר.

וברצף הטקסט בשיטת מדעי החברה:

ואכן, גישה זו רווחת למדי (למשל: مناع, 1997; [Левитина, 1991; Stammler, 1914 [1894).

ואם חשוב לתרגם את שם הכותב, אפשר להוסיף תעתוק בסוגריים מרובעים:

ואכן, גישה זו רווחת למדי (למשל: مناع [מנאע], 1997; [Левитина [Levitina], 1991; Stammler, 1914 [1894).

או כך:

(مناع [מנאע], 1997; Левитина [לוויטינה], 1991; [Stammler, 1914 [1894).

נכון, זה קצת מסורבל, אבל בעיניי לפחות שווה את המאמץ. 

כתיבה נעימה וברורה, 

קרן

 

* תודה לפולינה ברוקמן על התעתוק מרוסית.

סגירת תפריט